נעליים

ביום השואה נסענו כל הכיתה ליד ושם. כולם התרגשו אבל אני הרגשתי הכי גאה, כי חוץ מברקוביץ וקליין, שאר הכיתה הם חציים מרוקאים וחציים טוניסיים. ברקוביץ בכלל לא הגיע וסבא של קליין לא בדיוק היה בשואה, סבא שלי היחיד שמת בשואה.
הגענו ליד ושם, מקום יפה מבחוץ,בכלל לא קודר. חיכנו ברחבת הכניסה למדריך שיבוא,יותר משעה. היה חום גהינום ולא היה לנו צל, אולי זאת היתה הכוונה שלהם שנרגיש ניצלים, אחרי הכל הניצולים הם אלו שהקימו את יד ושם. בפנים - האולם היה ענקי, והכיל כל מיני תמונות וסרטונים בשחור לבן, המדריך אמר לא לגעת בכלום, אבל אני הייתי חייב לנגוע בתמונה של האיש הבוכה, משה ראה אותי ואמר שהוא ילשין למדריך, אמרתי לו שמיצדי הוא יכול להלשין למדריך, למורה, למי שהוא רוצה - אפשר לחשוב שסבא שלו הוא זה שמת בשואה.
אחרי זה הכניסו אותנו לאולם הרצאות ענק וזקן אחד רזה וכפוף התחיל לדבר, הוא אמר שהוא מהפרזיטים ושבשואה הוא חי ביערות ונלחם בנאצים. אבי המצחיק הפריע ושאל אותו איך תלו מודעות בשואה? הזקן היה נבוך ואבי ענה כשהוא נשנק מצחוק - בנעצים. כולם צחקו, חוץ מהמורה. מעניין אם סבא שלי לחם גם הוא ביערות נגד הנאצים, שאלתי את יניב שישב לידי והוא ענה שלא הגיוני שהזקן המצוקמק הזה שעומד פה בכלל יכול לחיות ביער ולהילחם.

הזקן המשיך לצעוק ואמר שמה שהנאצים עשו זה נורא ואיום ושלעולם לא יהיה להם מחילה. ושהוא לעולם לא יסלח להם ולא יקנה בחיים מתוצרת גרמניה, ״יש כאלה ששוכחים להם וקונים, אבל אני לא ישכח לעולם״. הוא צעק וירק לעברנו, ״גם לכם אסור לשכוח ואסור לכם לקנות מתוצרת גרמניה, כל מה שמיוצר בגרמניה נעשה מדם ומחלקים שרופים של יהודים, אל תעזו לקנות את זה לעולם!״ אבי היה חייב לשאול את המורה אם אפשר לקנות בחנות הצעצועים טויס אס אס בגלל השם הדומה, והמורה ריתקה אותו לשבוע מהפסקות, הוא ענה בחוצפה שחבל שהוא הגיע לטיול המשעמם הזה והיה כבר עדיף אם הוא היה הולך לרופא שיניים כמו ברקוביץ, כי אחרי הכל אין הרבה הבדל בין יד ושם ליד ושן. היא נתנה לו שבועיים. בדרך החוצה עברנו דרך הקיפטריה שמכרה מאפים, ואני לחשתי לאבי שאם המאפייה הזו הייתה בשואה בטח היו קוראים לה ׳באגטו׳.
חודש אחרי זה ההורים שלי חזרו מטיול של שבוע בגרמניה ומרגע שהם נכנסו בדלת אם הטומבלרון ביד - הם לא הפסיקו לברבר כמה היה כיף מטורף בטיול הזה. אמא פתחה את המזוודה בחיוך וישר ידעתי שהם קנו לי משהו שאני אוהב. היא הוציא קופסה מלבנית גדולה ואני לא האמנתי ״יש! נעליים חדשות״ צעקתי. כשאמא פתחה את הקופסה וראיתי את הלוגו של השלוש פסים תפור על הנעל - גימגמתי ״אבל אמא זה אדידס, זה מיוצר בגרמניה. ״נכון חמודי זה אדידס, החברה הטובה בעולם״ היא קטעה את דברי ״אבל אמא, גם סבא מגרמניה״ ניסיתי לרמוז. "סבא בכלל מפולין" אמרה ונהייתה עצובה לרגע אבל ישר זה עבר לה ״בוא נמדוד עליך״. היא לא תבין, ידעתי מיד, הרי אמא אף פעם לא הייתה ביד ושם, היא אף פעם לא שמעה את מה שהזקן אמר. ״אני לא בטוח שאני רוצה עכשיו״ גמגמתי ״מה אתה מבלבל ת'שכל״ צעק אבא מהכורסא "תבדוק שזה מתאים״.
כשאמא דחפה לי את הנעליים לרגל, וקשרה לי את השרוכים חזק, ראיתי לנגד עייני את הזקן הכפוף מיד ושם. אחי עבר ושרק בהתפעלות "וואו זה נראה בומבה של נעלי עור", ואני נזכרתי שוב בכל מה שהזקן אמר - הסתכלתי על הנעלים נגעתי בפסים ונזכרתי בסבא שלי מהקרטון. "זה יושב עליך בול" אמרה אמא, תודה אמרתי בלחש והתחלתי ללכת לאט לאט לכיוון הדלת, ניסיתי לדרוך על קצות האצבעות להפעיל כמה שפחות משקל על הנעל.
ככה הלכתי בזהירות עד גן עובדיה. במגרש חצץ ליד, החברה שיחקו טורניר מונדיאל, הם שיתפו אותי רק כי היה חסר להם שחקן לארגנטינה. בהתחלה עוד נזהרתי לא לבעוט עם השפיץ בשביל לא להכאיב לסבא. אבל כשעבר זמן שכחתי, בדיוק כמו שהזקן מיד ושם אמר ששוכחים. שיחקתי לא רע ובסוף אפילו נתתי גול מהאוויר בין הרגלים של השוער. ניצחנו 2-1. רק אחרי המשחק נזכרתי שוב והסתכלתי על נעלי העור ועל הפסים. בדרך חזרה הנעליים כבר הרגישו הרבה יותר נוח וממש היה כיף ללכת ולהרגיש את הקפיצים והכריות אוויר שבנעל. ״איזה גול הבאנו להם הא?!" אמרתי לסבא "וולה ישר מהאוויר, השוער לא ידע מאיפה זה בא לו״ סבא לא אמר כלום, אבל גם הוא היה מרוצה, הרגשתי לפי הדריכה.


אהבתם? נהנתם? לחצו:
לחצו על לייק מתחת לכותרת 
והגיבו...